נושא

מהו מוצר

שלושה תנאים, וכולם נדרשים.

השאלה שממנה מתחילים

האם שווה להשקיע ולעשות את המוצר הזה?

לא "האם זה רעיון טוב" ולא "האם זה אפשרי" — אלא האם שווה. שלושה תנאים צריכים להתקיים, ואם אחד נופל, אין מוצר.

האם ההשקעה מחזירה את עצמה.

בהייטק המדד הרגיל הוא ROI — משקיעים מאמץ, אנשים משתמשים, זה מחזיר ערך לחברה.

אבל כדאיות אינה שם נרדף לכסף. בממשלה ובצבא לא מנסים להרוויח, ולכן הכדאיות נמדדת אחרת: הצלת חיי אדם, או קידום יעד שהוגדר.

מאיפה הכדאיות מגיעה: לא מהראש של מנהל המוצר. היא נגזרת מיעדים של ההנהלה. זה נכון בחברה מסחרית ובארגון ציבורי באותה מידה.

שמישהו ספציפי ירוויח מזה — יעשה את העבודה מהר יותר או טוב יותר.

"ערך למישהו" זו לא תשובה. למי בדיוק, ומה משתנה אצלו.

האם אפשר לבנות את זה. בקורס הכוונה לישימות טכנולוגית — do-able — ולא לישימות פיזית.

ההערה שמשנה את המשקל של התנאי הזה: הקטגוריה הולכת ונכחדת. כמעט הכל ישים היום, ומהר.

מה שנשאר לא־ישים יושב בעולם המחקרי: מאמר שמראה היתכנות, ושנים עד שהוא הופך ליישומי. הדוגמה — פיתוח תרופות, מגילוי ועד מוצר.

המסקנה: אם ישימות כמעט תמיד מתקיימת, הסינון האמיתי עובר לכדאיות ולערך ללקוח. שם נופלים מוצרים, לא על "אי אפשר לבנות".

ההבחנה שהוגדרה כיעד הקורס:

מוצר מצליח עושה ערך ללקוח ואימפקט לחברה.

האינדיקציה שניתנה היא לא מספר משתמשים חד־פעמי אלא כיוון: אנשים רוצים להשתמש יותר, ויותר אנשים רוצים להשתמש.

ההפך — "הבנתי את הדבר הזה, לא צריך יותר" — הוא הסימן שהמוצר לא הצליח, גם אם נבנה בדיוק לפי האפיון.

לא רק לאפיין ולעבוד מול מפתחים, אלא לחשוב איך הכל מסתנכרן לכך שיש לקוחות שרוצים עוד.

מוצר פיזי הוא מוצר לכל דבר — הדוגמה שניתנה בכיתה הייתה במבה. הקורס פשוט לא עוסק בו, ומתמקד במערכות טכנולוגיות.