נושא

בעיה לפני פתרון

הדגש שחזר לאורך כל השיעור.

הכלל

מדברים על הצורך והבעיה — לא על הפתרון.

זה נשמע מובן מאליו וכמעט אף אחד לא עושה את זה. הנטייה הטבעית היא לקפוץ לפיצ'ר, כי פתרון הוא משהו קונקרטי שאפשר להתחיל לבנות, ובעיה היא משהו שצריך להישאר איתו באי־נוחות.

האנלוגיה שניתנה בכיתה

תחרות מלכת היופי. שואלים את המתמודדת איזו בעיה היא הייתה רוצה לפתור. התשובה: "שלום עולם."

ואז — כלום. היא לא מפרטת איך. אין פיצ'ר, אין אתר, אין עצומה, אין צעד ראשון. רק הצהרה על מצב רצוי.

למה זה עובד כאנלוגיה: התשובה נשמעת מצוינת ואי אפשר לעשות איתה שום דבר. בדיוק כמו דרישת מוצר שמנוסחת כמשאלה.

הקושי האמיתי: לקוחות פנימיים

מול לקוח חיצוני אפשר לחקור את הבעיה. מול לקוח פנימי בארגון זה קשה יותר, ומסיבה ספציפית:

הדרישה הוטלה עליו מלמעלה, והוא רק מעביר אותה הלאה. הוא בעצמו לא מכיר את הלמה. הוא הגיע כי מישהו אמר לו להגיע.

המעבר שצריך לעשות

זה תואר בכיתה כתהליך שלוקח זמן ומאוד קשה — לא כטיפ שמיישמים בפגישה אחת. ולפעמים התוצאה היא שהלקוח הפנימי חוזר לשאול את הבוסים שלו, כי גם הוא צריך לחזור עם תשובות.

איפה זה נפגש עם השאר

הכלל הזה אינו עומד לבדו. הוא מה שמזין את שאר הכלים:

• מדידה — בלי לדעת מה הבעיה, אין דרך לבחור מדד תוצאה
• תעדוף — תעדוף בין פתרונות בלי בעיות מוגדרות הוא סידור רשימה
• User Story — המבנה I want to… so that I can… בנוי בדיוק כדי לכפות ניסוח של הצורך ולא של הפתרון

מה עוד יגיע

הכלים שהוזכרו כמה שיילמד ושקשור ישירות לנושא הזה: Voice of the Customer, מחקר שוק ומתחרים, ו-A/B Testing — שנזכר כמקום שממנו דווקא הגיע הדגש הזה.